על הכיסאות שלפניכם יושבים שלושה פקידים ומנחה.

נמצאים שם נציגיהם הגאים של שלושה משרדי ממשלה; בריאות, חקלאות ותיירות.

שלושתם מתגאים בהישגיהם הכבירים, על אף שהם מועטים עד לא קיימים, והם שמחים לפאר את שמם ואף להקרין סרטון יוטיוב , באיכות ירודה, לנקוב במספרים, מרשימים למחצה, לציין מספרי תקנות שהונחתו מלמעלה והם בטוחים שנוכחותם מכבדת את מאזיניהם החרישיים.

זכיתם לקשב הם אומרים בגאון ואנחנו… צריכים להיות גאים לא פחות על שהסכימו אותם נישאים מעם לשבת עמנו, הפועלים הפשוטים.

הם שכחו לגמרי שאנחנו הם אלה המשלמים את משכורותיהם, את הפנסיה התקציבית לה יהיו זכאים ואת העובדה שהם עובדים עבורנו ואותנו הם אמורים לשרת.

והם מספרים לנו שזה ייקח עוד הרבה זמן, שנצטרך להפעיל לחץ, שנאלץ להשקיע ממון ושחלק מאיתנו יפלו חלל בחללי הביורוקרטיה שהם מייצגים.

אבל אל לנו להתייאש כי בסופו של תהליך, שייקח עוד כמה שנים, יהיה בידינו מסמך שיאפשר לנו להמשיך לעבוד כפי שעשינו טרם הפציעו הם בחיינו.

ואנחנו, שנזדקק בהמשך הדרך לחותמת שהם מחזיקים בכיסם, אנחנו שותקים.

לא מכלים את זעמנו המוצדק בנושאי המשרות שהגיעו עד כאן להציב בפנינו משוכות, לא מביעים כעס על שמחייבים אותנו לעמוד בדרישות מופרכות, לכל היותר מייבבים מעט על רע מר גורלנו אל מול תקנות האבסורד שנאלץ לעמוד בהן אם נרצה להמשיך להתקיים.

אני לא בעל יקב, אולי בגלל זה אני נרעש במקומכם, כי הרשויות פועלות במלוא המרץ לכרות את ענף היין עליו כולנו יושבים.

ברור כי מנהל תקין צריך להיות, וגם תקינה הקובעת מדדים של איכות הנה במקומה, אבל ברור לכל בר דעת כי האחרונה אינה באה לידי ביטוי מלא כשעל גבי הבקבוק יירשם אחוז אלכוהול המצוין בחצאי האחוז לא באה לשרת אף אחד כשבפועל, לשם הדוגמא, הוא מכיל 13.2%.

כן, אני כועס.

כי במקום לקדם ענף שעשוי לייצג בגאון תעשייה מקומית, כשגריר המעפיל על סוגיות פוליטיות כבדות משקל, כשלים דיפלומטיים וממשל חולני, ענף היין הישראלי זוכה לזוג אזיקים.

ונציגי הממשל, שאיני טורח אפילו לציין את שמותיהם, עסוקים ביישום פרשנות לקויה של חוקים שכל מטרתם היא לכלוא יקבים בגטו של אזורי תעשייה במנותק מהכרמים.

אבל אנחנו ישראלים, שפועלים על פי קוד מקובל. לא מתרעמים, בטח לא בקול רם או במחאה המונית. נכונים לקבל את רוע הגזרה ולנסות להתחמק מהחרב המתהפכת ומאיימת השלטון.

אנחנו גם יודעים להמתין לרגע האחרון, להתחמק בפירואטים ססגוניים מלהיוותר בצד הלא נכון של שיטת הסלאמי.

כאלה אנחנו, כי עברנו את פרעה, נעבור גם את זה.

אחת לשנה אני נוהג לבקר ביריד יקבי הבית של יקב שורק. המציגים בו הם יקבים קטנים במיוחד המייצרים בין 300 ל-2000 בקבוקי יין בשנה וזהו היריד השמיני במספר שעורך בית הספר ליין המנוהל על ידי ניר שחם, שהוא גם היינן והבעלים של יקב שורק וגם בעליו של מתקן הייצור של לא מעט יקבים קטנטנים, שמה שמייחד אותם, מעבר לתשוקה אדירה לעולם הענבים, היא העובדה שהם נולדו בבית הספר הזה והם משתייכים לקבוצה בת למעלה ממאה וחמישים יקבים שהחלו את דרכם כסטודנטים צמאים בזו האכסניה.

מה בכלל יש לו לאדם לחפש ביריד יקבי בית?

יגעת ומצאת (צילום: ולדיסלו גורניך)

הרי ברור מראש שלא ימצאו שם היינות הטובים ביותר, גם לא את היקבים בעלי הסגנון המגובש ביותר או בעלי הניסיון הרב ביותר, אבל בכל זאת, שנה אחר שנה, אני מקפיד לפקוד את היריד הזה, מלא תקווה שאמצא שם כמה יינות טובים ויצרן אחד או שניים שברבות הימים יהפכו להיות יקבים של ממש.

אני גם מספר לעצמי סיפור, לפיו אני מחויב לעקוב משלב מוקדם ככל

 האפשר אחר תופעת התפרצות היצירתיות והיצירה בדמותו של היין הישראלי.

הסיפור הזה מספק לי מוטיבציה לבקר בחצר של יקב שורק אחת לשנה, אבל אני חושש שהוא אינו מגלם את הסיבה המרכזית, אבל אותה גיליתי, לגמרי במקרה, בטריטוריה שונה בתכלית מזו של עולם הענבים, בהקרנה של סרט דוקומנטרי אליו הזדמנתי מספר ימים לאחר יריד היקבים הקטנים של בית הספר ליין.

מדובר בסרטה של שרון חוטר-ישי, "ללא ארץ", העוקב אחר אמן רב תחומי המצטרף כסולן ללהקת רוק ודוחף את חלומו, למרות אינספור קשיים, לידי מימוש.

אני נמנע מלעשות ספויילר לסרט, שאני חושב שכולם צריכים לצפות בו, אבל אני מרשה לעצמי לספר לכם כי המציאות, כמו שהיא מתבטאה גם בסרט, יש לה נתיבים משלה והם לא כולם משתכנעים נעים במסלול של סיבה -> תוצאה, כמו שאנו יודעים לתכנן (ולבדר את אלוהים).

אני גם יכול להבטיח כי למרות שזהו סרטה הראשון של חוטר-ישי, היא מצליחה ביצירתה למלא בגאון את תפקידה של האמנות ואתם תמצאו את עצמכם מעורבים בחיי הדמויות.

אתם תאהבו אותם, תשנאו אותם, תבוזו להם ותחזיקו בשבילם את האצבעות חזק-חזק, גם בשבילם, אבל לא פחות מכך עבורכם. כי החלום הוא לא פחות שלכם משלהם.

לא הכל שחור לבן (צילום: יח"צ ללא ארץ)

אנו חיים בתקופה מטורפת, הצלחה וכישלון נמדדים בשורת הרווח וההפסד הכלכליים בלבד ואנחנו כבר לא מתרשמים ממי שחיפש מלוכה, אבל מצא אתונות. כי עם אתונות אפשר לחרוש שדות, אבל מלוכה מאפשרת לך לצוות על מישהו אחר שיעשה עבורך את העבודה השחורה.

כאלה אנחנו, תוצרי "תרבות ה-$" בה סלב'ס שווים הרבה יותר מבני אדם רגילים, כשזה לגמרי לא משנה אם הם הפכו כאלה בשל הישגים של ממש או בגלל שזכו ב"כוכב נולד" או אכלו 2 ק"ג סטייק בפחות מ-3 דקות.

אין לי ספק כי לא מעט יקבים קמו מתוך חלום להפוך את בעליהם למפורסמים, עשירים ולזוכי פרסים מכובדים וציונים בני למעלה מ-95 נקודות מבית רוברט פארקר וה-ויין אדווקט (Wine Advocate), אבל גם הם מגלים, מוקדם יותר ממאוחר, כי התחרות קשה והמציאות לא קשה פחות, אך במקום לשקוע בתהום הנשייה, לנטוש את החלום ושנות נתיב, הם ממשיכים לעשות יין, ללמוד, להשתפר ולהתמיד במה שנראה כמו מסלול אינסופי של יצירה ו..הפסדים כספיים.

זו תופעה המנוגדת להלך הרוח של התרבות המקומית ובשל כך מפתיעה.

שרון חוטר-ישי חשפה זאת עבורי, כי המסלול שהיא עשתה ממפגש אקראי עם הדמות הראשי בסרטה, תוך ליווי של החולם, החלום וחבלי הלידה של מימושו,  מסביב לעולם, כמעט ללא אמצעים כספיים, עם צוות מקצועי בהתנדבות מלאה ועד זכייה בפרס אפוס 2017  הנחשק.

היא היתה עבורי אותו יקב בוטיק קטנטן, שלא מפסיק ליצור, לדחוף קדימה, להתנסות, לגלות, לחלום ולממש, גם אם הדרך קשה, גם אם הסכנות האורבות בה רבות מפוטנציאל הרווח.

היא סיפרה לי, שלא בידיעתה, מדוע אני עוקב בדריכות אחר אותם יקבים קטנטנים.

היא והם, מהווים את ההסבר לכך שיין אינו מוצר, אלא תצורה נוזלית של דרך, של הלך רוח, של חזון ומימושו.

זהו התזקיק העונה לתואר השראה.

עכשיו, אחרי שפרקתי את כל זאת מעל כתפיי, אפשר לעבור לאזכור של כמה יינות ויקבים שכדאי לשים לב אליהם, עתה ובעתיד.

יריד יקבי הבית יקב שורק (צילום: ולדיסלו גורניך)

חלקם כבר מצדיקים את התחלתו של מוניטין חיובי, מפני שהם מצליחים להציג יינות מרתקים כבר כמה שנים ברציפות, אחרים בגלל שאפשר להבחין בניחוחות של אמירה ייחודית בחלק מהיינות שהציגו ביריד.

להלן היינות שהרוויחו ציון לשבח ואת החשק להמשיך לעקוב אחר היקבים שהפיקו אותם:

יקב קוואטרו

מרלו 15'– טאנינים טובים של חבית בשנתה האחרונה, אך הייתי שמח אילו היה מעקב יסודי יותר אחר תהליכי החמצון במהלך הפקתו.

מרלו שיראז 13'– יין מעניין המשלב את הטוב מהשילוב בין שני הזנים, זאת למרות שתיקוני החומצה מעט מוגזמים.

יקב הסמטה

סמייל 15'– 75% פטיט סירה, 25% מורבדר שמקורם בחוות טל בכרמי יוסף. יין מעניין מאוד עם חומציות טובה ואיזון מוצלח בין טעמים, בעל גוף קל עם דומיננטיות של הטעמים הקלאסיים של הזן המרכזי בבלנד, הפטיט סירה.

בלנד רמת השרון– 40% מרלו, 40% קברנה סוביניון ו-20% מורבדר. יין מאוזן עם חומציות טובה. לא אמירה גדולה בכל הנוגע לגוף, שהוא קל עד בינוני, אבל עשוי היטב.

יקב אדם

קותי 15'– 95% סירה, 5% ויונייה שמקורם בכרם נענע במצפה רמון. יין רך ואלגנטי, מעט ירקרק עם נגיעות של מנטה וזוטה לבנה עם מרירות עדינה המוסיפה ליין עומק ולא מעט אופי. בעיני: ההפתעה הנעימה של היריד.

במאמר מוסגר, עושה הרושם שזה היקב הכי מגובש שהציג ביריד, גם באופי היינות וגם בעיצוב התווית והבנת "תפקידו" ביחס ליתר היקבים בארץ. שווה להמשיך לעקוב גם בעתיד אחר מעשה ידיה של אורנה לב, הייננית.

יקב דורון

שנין בלאן '16– ענבים מכרם נענע ממצפה רמון. ארומטי, יבש ומוצלח.

קברנה סוביניון 15'– גוף בינוני ++ עם מעט מרירות יתר. טאנינים בנוכחות גבוהה, אך הם אינם מפריעים להנאה. יין שאפשר גם ליישן לכמה שנים.

בורדו בלנד 14'– יין התואם את ההגדרה של היין הקודם, עם דגש על העובדה כי הוא אינו מספיק חומצי, בהחלטת היינן, שזהו סגנונו האישי. יחד עם זאת, יין טוב שעשוי להתיישן נפלא עוד מספר שנים.

יקב זאזא (ZAZA)

בלאן דה נואר 16'– לבן מענבים אדומים: שיראז וקברנה סוביניון, שמקורם מכרמי יוסף. אף עתיר ריחות אשכוליות רענן ונפלא, פה מעט לימוני, יבש ומאוזן.

שיראז 14'– ענבים מספסופה שבגליל העליון. מעט ירקרק בטעמיו, מה שלא מפריע לו להיות מאוד נעים ובעיקר מאוזן. יין טוב שלצערי הרב מוצלח יותר מאחיו הצעיר מ-2015.

יקב קדמא

ג'מינו 14'– קברנה סוביניון, אליקנטה ושיראז. יין קליל וכייפי עם חומציות טובה.

יקב ארבבוף

סלעית 15'– קברנה סוביניון, פטיט סירה ופטיט וורדו. יין עם חומציות עדינה ואפטר טייסט ארוך ונעים.

יקב אופיר

רוזה 16'– עשוי מענבי סן ג'ובזה שמקורם בכרמי יוסף. יין יבש מאוד עם מעט מרירות המוסיפה לו

יריד יקבי הבית יקב שורק (צילום: ולדיסלו גורניך)

עומק, אך אינה מוגזמת. אפטר טייסט בינוני + ונאמנות סבירה בהחלט לטעמים הקלאסיים של הענבים מהם הוא עשוי.

פטיט סירה קאריניאן 15'– מעופש באופן חיובי למדי (אין דרך אחרת לומר זאת), מעט טאני מדי, אך זה רק אומר שכדאי להמתין איתו עוד שנה או שנתיים או להגיש אותו עם ארוחה בשרית. אפטר טייסט ארוך למדי.

קברנה פרנק 15'– יין נאמן לטעמי הזן הקלאסיים, חובבי הזן (ואני ביניהם) יחושו בחיוך לא רצוני המתפשט על פניהם, בעיקר בגלל שהאפטר טייסט שלו ימשיך את החוויה גם בתום הטעימה.

יקב רוגלית

מרלו סירה 15'– יין עשיר טעמים המסתיר בחובו יותר מכפי הנגלה לעין (לאף וגם לפה), חומציות טובה, אם כי בתיקון קצת עודף. זה יין שגורם לך להצטער על כך שכל מה שיכולת להקדיש לו הן כמה דקות.

הערה לעצמי: קח אותו לערב שלם, דברו קצת ביניכם.

היין הזה שונה מהותית מיינות היקב האחרים שהוצגו ביריד.

אמרתי זאת לייננית ואני אומר את זה שוב: מקווה שזה הכיוון בו היקב ימשיך, כי אם כך יהיה, כדאי לכם לזכור את השם.

יקב ארגוב

פרנץ' קולמברד 16' (יין כתום)- הכתום הזה שעשוי מענבים לבנים שהושרו על קליפותיהם ונתנו לו גוון מעט אורנג'י מספק פרי עשיר, חומציות נפלאה, מרירות מתאימה ואפטר טייסט ארוך ונפלא. אל תשאירו אותו ביקב- רוצו לקנות.

שיראז 10'– עשיר ופירותי, עם חומציות טובה מאוד וטאנינים עדינים שהביאו אותו עד כה.

קברנה פרנק 14'– נאמנות נפלאה לזן הנפלא והעתיק הזה, יין עשיר טעמים וטאני במידה. יופי של יין.

יקב גלאי

בלאן דה נואר 16'– לבן מענבי קברנה סוביניון (אדומים) ועל כן שמו, יין עדין עם ריחות מרתקים. אילו היה מעט יותר חומצי, היה מתקרב למקום אליו שואפים יינות גדולים.

כנראה שאני ביקורתי יותר ממגזין דיקנטר הבריטי, שזיכה אותו במדליית כסף בטעימות 2017.

יקב מבצר עתלית

גוורצטרמינר 15'– אף טוב, אך מוגבל בדומיננטיות של ריחות מי וורדים, עם אפטר טייסט ארוך והכי חשוב- יין יבש, כמו שצריך ולא כפי שמקובל.

ברברה שיראז 14'– חמיצות מעולה, אפטר טייסט ארוך ו-12 חודשי חבית שאינם משתלטים על היין.

פטיט סירה 14'– אני חושב שחלה טעות כשקראו ליין הזה על שם הזן, כפי שמכירים אותו בארה"ב. בסגנון היין הוא הרבה יותר צרפתי וצריך היה לקרוא לו בשמו הצרפתי של הזן- דוריף.

למעט חריגה קלה ברמת החומציות (מה שלא באמת יפריע גם למומחים) ועודף קל ברמת הטאנינים (מה שיתאזן עד השנה הבאה), זהו יין טוב באמת, כשגם מעט מרירות יתר לא מונעת ממנו את התואר.

בדיעבד אני מגלה כי לא מעט יינות ויקבים נכנסו לרשימה וזו באמת הפתעה, אמנם אין לי כוונה להתלונן, אבל זה בהחלט מעלה את הרף לקראת השנה הבאה.

הם נמצאים בינינו, הם נראים בדיוק כמו כולם, הם מתחזים להיות כמו כל היתר, אבל הם לא, הם שונים.

זה אולי נשמע כמו התחלה של סיפור על חוצנים והשתלטות על כדור הארץ, אבל זה לא, זה רק עוד סיפור על יין, יין ישראלי.

כל כך הרבה יקבים, איך מבדילים? (צילום: שחר זיו)

חובבי היין נוטים לסווג את עולם היצרנים בשתי קטגוריות בלבד: יקבים מסחריים ויקבי בוטיק.

ההבדל ניכר בגודל והוויכוח נסוב בעיקר בנוגע לנקודה הכמותית ההופכת יקב בוטיק ליקב מסחרי.

מקובל לזהות את הנקודה הזו בייצור של עד 100,000 בקבוקים לשנה או מעל המספר הקשיח הנ"ל, אך אבן הבוחן הזו אינה יעילה ואינה מספקת משלוש סיבות:

א. לא מעט יקבים מסחריים רכשו או הקימו יקבי בוטיק משל עצמם (ויש אף כאלה שהכריזו על סדרה מסוימת כיקב נפרד ועצמאי).

ב. במסגרת הכמות המסתתרת מתחת למאה אלף הבקבוקים יש קטגוריות משנה רבות (קיימים הבדלים גדולים הרבה יותר בין יקבים המייצרים בין עשרת אלפים בקבוקים לשמונים אלף בקבוקים, לבין היקבים המייצרים מליון או שישה מליון בקבוקים לשנה).

ג. החלוקה הזאת, המפרידה את ה"מסחרי" מן ה"בוטיק" אינה מעידה בדבר על איכות היקב או על איכות מוצריו.

ההבחנה בין יקב בוטיק ליקב מסחרי משרתת, אולי, רק את מנגנוני השיווק של היקבים, כך שלצרכן היין ניתן, במקרה הטוב, שירות דב. מה שמשאיר את הצרכן מבולבל עוד יותר מול מדפי יין עמוסים בבקבוקים ובתארים, שחלקם חסרי כל מהות ותוכן.

הגענו לזמן בו סוכני תרבות היין בישראל צריכים ויכולים לעשות קפיצת מדרגה ולהתחיל להבחין בהבדלים האמיתיים והמהותיים בין יקב ליקב, אבל לפני שנעשה את זה כדאי שנתחיל מהסוף הכואב – לא כל היקבים בישראל הם באמת יקבים.

קבלו סיטואציה בדיונית:

אתם הולכים למסעדה, היא מאוד נאה ונעימה, גם האוכל די בסדר, אבל אחרי שאתם חוזרים הביתה אתם קוראים בעיתון שזו לא סתם מסעדה, אלא מסעדה הבנויה על קונספט חדשני: לא מכינים אוכל במקום.

קרי, כל האוכל המוגש במקום מוזמן ממסעדות סמוכות, המנה מעוצבת על גבי צלחות נקיות ברוב סגנון על ידי עובדים שעברו הכשרה מיוחדת והחשבון… רק במעט יותר יקר מאשר בכל אחת מהמסעדות המכינות את המנה.

אני מוכן להמר על כך כי תרגישו מעט מרומים… לא במקרה, ממסעדה אתם מצפים שיהיה לה, לכל הפחות, מטבח.

זה יקב זה? (צילום: ישראל פרקר)

ועכשיו לחדשה המפתיעה – יש גם יקבים כאלה.

נכון, קשה לקרוא למי שלא בצר ענבים, התסיס אותם ויישן אותם בחבית – יקב, אבל זה לגמרי לא מפריע לכמה סוחרים ואנשי שיווק זריזים, שמנצלים את העובדה ששוק היין פרוץ עד כדי כך שניתן לכתוב על התווית כמעט כל מה שרוצים, כולל את הכינוי 'יקב'.

ישנם סוגים שונים של יקבים, אבל לא לכולם יש את הפריווילגיה להחזיק מתקן ייצור (מכשור, מיכלי תסיסה, משאבות וחביות), גם בעלות על כרמים היא לא תנאי בסיס בהקמת יקב, במקרים רבים יקבים שיש כרמים בבעלותם ישתמשו בענבים מכרמים נוספים, שאינם בבעלות היקב.

אני מוכרח לשאול: מהו יקב?

ברור לכולם כי יקב הוא מתקן שמייצר יין שמקורו בענבים הגדלים בכרמים.

ניתן להניח בבטחה כי גם ידע מקצועי הוא חלק חשוב במשוואה; על הפינה הזאת אחראי יינן.

בואו ואפתיע אתכם, קיימים לא מעט סוגים של יקבים, כשלרבים מהם אין מתקן ייצור, אין כרמים בלעדיים ואין יינן.

אז הפעם, במקום למדוד את גודלו של היקב ולקבוע אם הוא בוטיק או מסחרי, בואו נביט באמצעות הפריזמה המשולשת, הכוללת את האלמנטים הבאים; כרמים, מתקן ויינן.

יש יינן, יש מתקן ויש כרמים.

בראש הרשימה יעמוד יקב האסטייט (estate winery), הוא ימוקם בה משום שהוא ממלא את שלושת התנאים במלואם. יש לו יינן, כרמים בבעלותו ומתקן ייצור.

ליקב כזה מעט מאוד מגבלות, הכרמים שלו הם והוא יכול לפקח על איכות הגידול וללוות את גפניו לאורך כל ימות השנה, המתקן בבעלותו כך שאף אחד לא יכול לדחוק את רגליו ממנו והשליטה שלו בתהליך הייצור מלאה.

אם שילוש קדוש זה מהווה את הכתר של עולם היקבים, הרי היהלום יהיה ה – שאטו (Chateau).

בתרגום מצרפתית (Chateau = טירה), כשהמשמעות הנה טירה עם מתקן ייצור יין בחובה, הנמצאת במרכז הכרמים. הדבר מעיד על יתרון נוסף של היקב והוא הקרבה לכרמים, משמעות יתרון זה גלומה בכך שהענבים אינם עוברים זעזועים ושהייה מיותרת בחום היום ומגיעים ליקב זמן קצר לאחר הבציר, כשהם במצב אופטימלי.

שני סוגי היקבים הללו הם המשק האוטארקי של עולם היין; מגדלים את חומר הגלם בעצמם ומפיקים ממנו מוצר באמצעות הידע והמכשור שבבעלותם.

איך מזהים: היקב לא ישאיר את התווית ללא אזכור היותו "אסטייט", היינן יחתום בגאון על התווית האחורית ובחיפוש פשוט בגוגל, אפשר יהיה לאתר גם את מיקום המתקן והכרמים.

יש מתקן, יש יינן, אבל אין מספיק ענבים.

הרבה מאוד יקבים נושקים לקטגוריית האסטייט; הם בעליו החוקיים של מתקן ייצור ויש ברשותם יינן האמון על הכנת היין, אפשר גם שחלק נכבד מהכרמים נמצאים בבעלותם, אך לא כל הכרמים.

אלה נאלצים לרכוש ענבים נוספים על אלה שהם מגדלים ובכך הם מתגברים את תוצרי הכרם בכאלה המגודלים על ידי כורמים עצמאיים.

אם נרצה המחשה מעולם הספורט, נדמיין קבוצת כדורגל. חלק משחקניה נמצאים בבעלות המועדון, אך חלק מהשחקנים עומדים לרשותה בחוזים למספר שנים או בהשאלה ממועדון אחר. הדבר אינו פוגם בהיותה מועדון ספורט, אך היא נוחה יותר לטלטלות ולחוסר יציבות בשל גורמים שאינם בשליטתה. כמו רוב היקבים, כך רוב קבוצות הכדורגל נמצאות בקטגוריה זו.

איך מזהים: קצת קשה, אבל ככלל אצבע אפשר להכניס לרשימה זו את רוב היקבים הגדולים (למעט יקבי ברקן) וכמעט כל יקב המייצר למעלה מ-100,000 בקבוקים.

יש מתקן, יש יינן, אבל אין כרמים.

אלה הם יקבים לכל דבר ועניין, אך אין להם בעלות על הכרמים מהם הם מפיקים יין.

יקבים מסוג זה ישאפו לייצר אספקה שוטפת של ענבים באמצעות חוזים ארוכי טווח, כך גם תינתן להם האפשרות לפקח על הכרמים וללוות אותם אל התוצאות הרצויות להם.

בקטגוריית משנה אפשר למצוא גם מספר יקבים, אשר חוזי אספקת הענבים שברשותם הנם קצרים, משמעות הדבר היא שהם רוכשים את הענבים בסמוך לעונת הבציר. אלה מוגבלים יותר בשליטה שלהם על הכרם ועל אף שיינותיהם עשויים להיות נהדרים, אפשר שהם היו נהדרים אף יותר אילו ניתנה להם שליטה מלאה בכרמים. על פי רוב אלה יקבים בתחילת דרכם. כאלה שטרם איתרו את הכרמים שאיתם הם מעוניינים לעבוד או שהם קטנים באופן שמקשה עליהם את התחרות עם היקבים הגדולים.

אם נרצה להמחיש את הדבר בעולם התעשייה, הרי רוב המפעלים הם כאלה. רוכשים חומרי גלם ומפיקים את המוצר באמצעות המיכון שברשותם.

איך מזהים: גם כאן קשה מאוד לאתר את היקבים המשתייכים לקטגוריה זו, אך הנה עוד כלל אצבע: חפשו את תאריך הקמת היקב, אם גילו פחות מ-20 והוא מייצר למעלה מ-100,000 בקבוקים, סביר כי הוא שייך לרשימה זו.

יש יינן, יש כרמים, אבל אין מתקן ייצור.

הקמת יקב, כשהדגש כאן הוא על מתקן הייצור, אינה עניין זול.

הרבה מאוד יקבים מתחילים את דרכם תוך שהם משתמשים במתקן של יקב אחר.

יש להם יינן משלהם עם פילוסופיה ייננית סדורה, יש בבעלותם כרמים, אבל יש להם גם מגבלות שמאלצות אותם לדחות את תוכניות הקמת היקב העצמאי שלהם לשלב מאוחר יותר.

אפשר לכנות אותם בשם "יקב אורח", כי הם "מתארחים" ביקב קיים.

הם שוכרים שטח ביקב קיים ובתמורה מקבלים תשתית מלאה; מיכלי תסיסה, משאבות, חשמל ומים מיקב פעיל, שבהשכירו להם צמצם במעט את עלויות הייצור של עצמו.

ברוב המקרים זהו שלב התפתחותי, שיש שיגידו כי הוא חכם יותר מזה של היקבים שהקימו מתקן ייצור לפני שביססו בעלות על כרמים, אך יש ביניהם שהסידור הזה נוח להם עד כדי שאין להם שום תוכנית להקים מתקן עצמאי.

תחשבו על יוצר סרטים עצמאי, שכתב תסריט מבריק, אך אף אולפן לא רצה להשתתף בהפקת הסרט. אז הוא השיג מימון חיצוני להפקת הסרט, אך את צילומי האולפן והפוסט פרודקשן הוא עשה במתקן השייך לחברת האולפנים שסירבה לו, כשהוא שוכר את הציוד, אולפן הצילום וחדרי העריכה ומשלם בכסף עבור האלמנטים החסרים לו. כבר אמרו לפני כי לא צריך לקנות פרה בשביל כוס חלב.

איך מזהים: גם כאן האינפורמציה נמצאת תחת הסוואה, אך ברוב המקרים חיפוש מהיר יחשוף אם יש ליקב מרכז מבקרים והתמונות יחשפו את כל השאר. יש יוצאים מהכלל, אך בחלק מהמקרים על התווית, במקום המילה "יקב" יופיעו "כרמים".

אין מתקן, אין כרמים, אבל יש יינן. 

זהו יקב נגוסיאנט (negociant winery), אם אם תרצו "יקב סוחר", שכן הוא משתמש בתוצרים של יקבים אחרים על מנת לייצר יצירה עצמאית; תוצרים של יקבים אחרים הם עבורו חומר גלם. קרי הוא רוכש חביות יין בשלבי היישון מיקבים שונים ומרכיב מהם שילוב חדש עם אמירה ייחודית.

תצורת עבודה זו מקובלת ברחבי העולם, אך היא הולכת ונכחדת, יקבים מסוג זה יש להם אבולוציה משלהם – כשהם מצליחים הם הופכים לבעלי מתקני ייצור וכרמים וכשהם מוצלחים פחות הם פשוט נעלמים מהמפה.

בישראל היה ניסיון בודד להקמת נגוסיון (שזה אותו דבר רק במבטא צרפתי), הרי הוא יקב אסיף, של היינן יעקב אוריה, אך גם הוא זנח את הרעיון בתום שנת פעילות אחת והפך ליקב שהוא גם הבעלים של מתקן הייצור.

אם אתם מתלבטים באם קטגוריה זו היא "יקב" או לא, כדאי לבחון דוגמה מעולם המוסיקה, שם מקובל להשתמש ביצירות של אחרים כחומר גלם; הקרוי רמיקס (Remix).

אבל תהא ההחלטה שתקבלו אשר תהא, תסכימו איתי שזהו קו פרשת המים של היצירה העצמאית, מעליה יופיעו יקבים לגיטימיים ותחתיה אפרט על עוד מספר מודלים בהם היין הוא הרבה יותר מוצר מיצירה.

איך מזהים: אין פשוט מזה – אין נגוסיון בישראל.

אין ואין ואין, אז מה יש?

זהו "מותג יין" והוא בדיוק כמו שהוא נשמע, גם אם הוא יכתוב מילים גדולות כמו 'יקב', 'שאטו', 'דומיין' או 'אסטייט' על התווית, הוא לא יותר מאשר מותג.

אין לו מתקן ייצור, גם לא כרמים, ברב המקרים הוא גם לא יודע להבדיל בין כרמים, הוא מי שקונה יין מהיקב וממתג את שמו על התווית. היינן אינו חתום על התווית, מפני ל"יקב" הזה אין יינן, הוא סוחר יין.

לפעמים היין גם יהיה טוב, אבל כשהמותג מוצג כיקב, יש פה טעם לפגם, מן הראוי היה לכתוב על התווית לצד שם המותג, במקום יקב – "בית מסחר".

אגב, היין יכול גם להיות נפלא ואיכותי, אך ברוב המקרים אינו.

ויש גם מותג פרטי, כשההבדל בינו לבין מותג יין הוא היקף ההפצה. מותג פרטי זה יהיה לרוב בבעלות של חנות יין, רשת קמעונאית או מסעדה, שמעוניינים שלא תצליחו למצוא את היין שלהם בשום מקום אחר ובכך להבטיח שתהפכו ללקוחות שבויים.

הצעה קטנה ממני, אם תשמעו מהמוכר בחנות שאת היין הזה אי אפשר למצוא בשום מקום אחר, כדאי לבדוק לעומק למה הוא מתכוון, זו יכולה להיות נורת אזהרה מהבהבת.

אני לא יכול שלא להיזכר בסירנו דה-ברז'רק, סופר הצללים המהולל של מכתבי האהבה. כך שגם

ז'ראר דפרדייה ואן ברושט מתוך סירנו דה ברז'רק (1980)

אם המילים נוגעות בך וגם אם המחזר נאה בעינייך, אלו לא מילותיו והאהבה שאת שומעת בהן, אהבתו של אחר היא.

איך מזהים: אין חתימת יינן, אין כתובת יקב ובתכנת המפות של גוגל לא תמצאו סימן ליקב. מה שכן תמצאו על התווית הוא מספר יצרן, אותו אפשר יהיה לאתר באתר של משרד הבריאות – https://www.health.gov.il/Subjects/FoodAndNutrition/food/Pages/Manufacturer.aspx

או באתר של משרד הכלכלה –

http://producercode.gov.il/findmanufacturercode/Pages/default.aspx

אז מה זה אומר על היין?

האמת, לא הרבה, אבל זה אומר הרבה מאד בנוגע ליושרה.

די ברור כי היקבים המוכרים את יינותיהם לסוחרי היין  אינם מעבירים ליד הסוחר את מרכולתם הטובה ביותר, אז ניתן להקיש באמצעות הגיון זה כי תמיד אפשר יהיה למצוא יינות טובים יותר מאלה הממותגים מחדש, גם אם הם משווקים באופן נפלא (אגב, סיפורי היקבים על גבי התוויות האחוריות של היינות הללו הם מהמוצלחים ביותר).

אבל גם אם היינן לא למד בשום מוסד מוכר, וגם אם את הניסיון שלו רכש באמצעות טעויות בלבד, וגם אם הוא מי שרק לטעום יין יודע או בקיא במלאכת יצירת הבלנדים, ואפילו אם הוא יינן רק בעיני עצמו, לא מתפקידי לאשרר את תוארו גם לא לשלול אותו ממנו. כך שזוהי אבן בוחן מוגבלת עד מאוד ואפילו לקויה.

וגם אם אין כרמים בבעלות היקב וגם אם אין רציפות בשימוש בכרמים, גם אלה לא יספיקו על מנת להבחין בין יקבים אותנטיים לבין המתחזים.

האמת היא שאם בעליו של מותג יין יבוא ויאמר כי הוא מלווה את הכרמים ובוחש את הזגים בזמן תסיסה, הרי לא תוכלו להוכיח שהוא שונה מיקב מתארח במתקן של אחרים.

אבל אני יכול לומר לכם בוודאות גמורה כי מי שרוכש יין מוכן ומדפיס תוויות כשהמונח "יקב" מתנוסס עליהן בגאון, לא עשה זאת בתום לב, הוא עשה זאת מתוך כוונה להטעות את הצרכן לחשוב כי מדובר ביקב כמו כל האחרים.

אני לא פוסל את יצירתו (במידה והוא יצר משהו ולא רק בקבק את יצירתם של אחרים), אבל מפציר בו להיות גאה במעשיו ולספר לעולם מי הוא באמת.

ה"יקבים" הללו מתהדרים בנוצות לא להם, באמצעות סופרי צללים של יין, בדמותם של יקבים. הם מסתמכים על כך שרוב הציבור בישראל אינו יודע להבדיל בין יקב למותג.

או שלאף אחד לא באמת אכפת.

תמהני.

אני לא חובב גדול של גימטריה, אבל כשניגשים למונח כמו "יין" זה כמעט בלתי נמנע.

אחרי קריאת המשפט הזה, העולם נחלק מידית לשני סוגי אנשים; אלה שכמו ברפלקס מותנה שולפים ממוחם הקודח את המונח 'סוד' ואלה שבאבחת עכבר מזנקים אל מחשבון הגימטריה הקרוב למקום מגוריהם וימצאו בו מונחים נוספים שסכום האותיות בהם יגיע לשבעים. הם ימצאו
שם: 'אידיליה', 'לבלוב', 'גאוני' וגם את 'אדם וחוה', אך גם 'בלבול', 'ליכוד', 'מאכזב' ואף 'גניבה'.

הפרשנות המקובלת לפתגם "נכנס יין יצא סוד" גורסת כי האלכוהול הופך אותך לפטפטן, החושף את סודותיו בקלות יתרה, הרב יהודה הלוי הצביע על העובדה שיין חודר לכל איבר מאיברי גופנו באמצעות ההקבלה בין השם הארמי ליין – "חמר" לבין רמ"ח האיברים שיש לו לאדם (248).

פייר אוגוסט רנואר "סעודת השייטים" 1880

היכן מסתתר הסוד?

חובבי היין יודעים להצביע על חתימה ייחודית שיש לכל יקב על יינותיו; זהו סגנון עשייה שתוצאותיו
ניכרות ביינות השונים של כל יקב, מעין מאפיין זהה המצליח לבלוט מעבר להבדלים בין הזנים השונים ולעתים גם מעבר להבדלים בין כרמים מרוחקים, בעלי מאפייני אקלים שונים.

אני מכיר לא מעט חובבי יין שטוענים בגאון כי הם מצליחים לזהות את סגנון העשייה של יינן/ יקב ספציפיים גם בטעימה עיוורת, כלומר ללא ידיעה מוקדמת מה הם לוגמים או הצצה מוקדמת על התווית.

המחשה לגישה זו ניתן לראות בתוויות היין השונות של יקב "סוסון ים", כשעל גבי כל אחת מהן מוטבעת טביעת האצבע של היינן. במאמר מוסגר אוסיף ואומר כי היקב הקטן ומיוחד הזה בהחלט מצליח לייצר טביעת אצבע ייחודית, הניתנת לזיהוי על ידי טועם בעל ניסיון ברוב יינות היקב.

יקב סוסון ים- טביעת אצבע ייחודית

למעשה, כל יקב השומר על עקביות בשפת העיצוב ומחבר בין סדרות היין השונות באמצעות אלמנטים גרפיים המופיעים על כלל תוויות היקב, רומז לנו על סגנון היין המיוצר ביקב זה ועל כך שיש לו טביעת אצבע ייחודית. אך לצערי לא תמיד הרמזים הללו מבטאים את המצב לאשורו, כשרבים המקרים בהם ניסיונות פחות מוצלחים או יינות שתקלות אירעו במהלך הכנתם, מבוקבקים כלאחר יד תחת ליין התוויות הסטנדרטי של היקב.

יקבים נוספים ממתגים את סגנון היקב על גבי תוויות היין; כך עושה "יקב נעמן", המשתמש בהרכבים מוזיקליים כדי לאפיין דווקא את ההבדלים בין היינות, אך בכך יוצר אנלוגיה בין יין למוזיקה, גם זו טביעת
אצבע ייחודית ומי שמכיר את יינות היקב יודע לזהות אותה גם בטעימה עיוורת (אך כנראה שלא בטעימה אילמת…). אני מביא אותו כדוגמה משום שזהו יקב שמקפיד על מסר אחיד בשלל יינותיו, לראייה, כש"נולד" ביקב יין שהתנהג באופן שונה וחריג מיתר אחיו, "בייב מרלו 2010", הוא זכה לתווית נפרדת ולמיתוג שונה מזה של שאר יינות היקב.

ברגע שאנחנו יודעים לזהות את אותה טביעת אצבע, אנחנו מתקרבים צעד נוסף לכיוון פיצוח הסוד

זהו צופן שקשה מאוד לאפיין אותו באמצעות נוסחה פשוטה, אך אם היינו מצליחים להניח נקודה בודדה על ציר רב מימדי, כזה שיכלול את רמת החומצה הטרטרית (חומצת הענבים), סוג החביות (עד לרזולוציה של מקור עץ האלון, יער האלונים בו צמחו ומידת צליית החבית), טמפרטורת התסיסה, סוג השמרים ועוד מספר כמעט בלתי נתפס של פרמטרים, זה היה אמצעי מדויק לזהות את טביעת האצבע החמקמקה הזאת.

חובבי המדע עלולים להתאכזב, הסקלה אינה קיימת, אנו נאלץ להמשיך להשתמש בכל מה שהחושים מקנים לנו ועדיין להישאר מוגבלים.

המהדרין, ואני כולל את עצמי ביניהם, יגדילו ויאמרו כי הם מצליחים לזהות את אופיו של היינן, שאיפותיו, פחדיו, תעוזתו, מקורות ההשראה שלו ואפילו טראומות יינניות שנחרטו בו, רק באמצעות טעימה של מספר מיינותיו. זה אולי יומרני, אבל כשאני מתאמן ביישום הגישה, אני מגלה כי גם כשאני מתבדה, יש פה אמת שחשיפתה מעוררת שיחה עמוקה ותקשורת ישירה.

לא מעט ייננים, בפגישתנו הראשונה, שמעו ממני את המשפט: "אני מכיר אותך היטב דרך היינות שטעמתי", הסקפטיים מביניהם נאלצו לעבור חוויה מביכה למדי, כשאני מאלץ אותם לשמוע את מה שיש לי לומר…

אחד מהם, שלא אנקוב בשמו, מצא עצמו משיב לי: "את הדברים שאתה אומר לי עכשיו, אני שומע תדיר… אבל רק מאשתי".

על יהדות ופרשנויות נוספות

הדת היהודית יודעת לספק לנו עוד סיפורים, אגדות ופרשנויות רבות אחרות, כמו זו הטוענת כי היין בפתגם אינו יין כלל, אלא ראשי תיבות של כיתות יהודיות עמן שיתף אלוהים את סודות הבריאה ("ישרים", "יראים" ו-"נביאים"), כמו גם את האגדה לפיה אדם שבילה את שבעים שנותיו בטיפשות תהומית, אך ברגע של שכרות ידע להפגין ידע מרשים (הוא, אגב, לא זכר דבר מאותו ערב מרנין), אחרים יטענו כי דווקא היכולת להתנגד להשפעות היין, כלומר היכולת להימנע משכרות, היא זו המצביעה על גדלות בתורה, אבל ריבוי הפרשנויות והסתירות הרבות ביניהן מאלצות כל בר דעת לייצר את המקובלת עליו.

טוב, תפסתם אותי במצב רוח מיוחד, עם כוס יין לצידי ורצון לחקור ולחשוף גם סודות אפלים, אז אוסיף וארחיב את הקטגוריה הנקראת: פיתוח פרשנויות חלופיות.

אולי… הסוד כלל אינו ביין, אפשר גם שהוא גם לא נמצא ביינן, בענבים, הכרמים או במעמקי החבית. אני רוצה להעלות סברה לפיה את הסוד הגדול אנחנו אוצרים.

כי כשאתם שותים מן היין, אחרי ניתוח הניחוחות והטעמים וגם אחרי, בואו נאמר, כוס אחת או שתיים… אולי זה האלכוהול, אולי הקדושה, אולי זה רק נדמה לי, אבל אני כמעט משוכנע, שאתם מאפשרים למשהו לזלוג… לא רק לדמעות המלאכים על דופן הכוס השקופה, אלא גם לתדמית הקשוחה, הידענות המעושה והביטחון העצמי המוגבל, אצלכם כמו אצלי.

המסכות נושרות ואנו נותרים מהן עירומים, משהו הופך איטי יותר, נעים, פחות מאיים והסודות עליהם אנחנו שומרים, לא המילוליים, אלא אלה הנקלטים בתתי מסרים, אז הם צפים.

הרי אם אני אוהב יין אחד יותר ופחות מאחר, הרי אני אומר, בלי מילים, כזה אני. לזה אני מתחבר.

כאן מתגלה שגם הגבר הקשוח מכל, אוהב בעצם יין רך ועדין כמו פינו נואר. וההוא שאוהב רק הגדרות מדויקות (המתמטיקאי או המדען שבחבורה, מכירים?) בעצם מעדיף ממסכים עתירי זנים היוצרים סינרגיה בלתי ניתנת לשקלול.

והפסיכולוג ההוא, זה שאי אפשר לראות בו, אלא  את האדם האוהב והמכיל, מתגלה כמאוד ביקורתי בכוסו (ואם תעז לומר לו את זה, אז גם בכעסו תגלה את אותו הדבר…).

ולמרות כל אלה, ואולי דווקא בגלל, תתאפשר תקשורת פתוחה בין קצוות מנוגדים.

והסודות אותם אנו מסתירים, בעיקר כשאנחנו מניחים אותם לרגע בצד, מרשים לעצמנו להיות נינוחים ולהם להיות קצת פחות מאיימים, דווקא אז אנחנו מגלים כי הם המשא המכביד ביותר שאנו נושאים.

יריד היין "סומלייה 2017" התארח בהיכל התרבות ת"א ביומיים אינטנסיביים של סוף חודש ינואר, אני אומר "יריד" במקום "תערוכה", למרות שהכל היה ערוך ומוכן, מאורגן ומתוכנן, אך אווירת היריד ריחפה כעננה כבדה בין הדוכנים.

היא הסתננה בהתגנבות יחידים בשעות הראשונות מפתיחת הדלתות והשתלטה כליל על המתחם ככל שהתקדם היום, בהפגינה ווליום גבוה, סחבקייה ארצישראלית מצויה וקיצור תורים בנוסח מקומי.

אי אפשר להאשים את המארגנים, אלה עשו את המיטב כדי לאפשר את התנאים הטובים ביותר למציגים ולקהל המבקרים, קהל מקצועי, לו התערוכה מיועדת.

את האשם אפשר למצוא רק בנו, בני התרבות המקומית, המנסים לאמץ "תרבות יין" תוך שאנו מפשיטים את המונח מערכיו המרכזיים ומתהדרים בנוצותיו בלבד, זה כנראה עושה לנו טוב, אבל את ה"מחיר" איננו מסכימים לשלם.

ריח בושם רוח ים

יין מתחבר אצלי להקשבה, לשימת לב לפרטים הקטנים, לחיפוש אחר איזון, ביטוי אישי, סגנון ויצירה.

כל אלה עומדים בסתירה גמורה לרעש, המולה והסחת דעת. אני אגיד את זה באופן נחרץ – אי אפשר לטעום יין בתנאי שוק הכרמל. אולי בגלל זה הרוב הנחרץ של המבקרים בסומלייה עסקו בשתייה ולא בטעימה.

אני לא אומר שכל מי שמגיע לביקור בתערוכה צריך להקדיש את כל תשומת ליבו לטעימת היינות המוצגים בו, אבל יהיה זה יותר ממבורך אילו יזכרו גם אלה הבאים להתמנגל, לשתות וליהנות, כי התערוכה מיועדת גם (אם לא בעיקר) לקבוצה הזניחה של אלה המסתובבים עם פנקסים ורושמים לעצמם הערות על היינות שטעמו, אלה שהגיעו לשם יותר בזכות היין ופחות בגלל ההפנינג.

גילוי נאות: איני חושב שטעימת יין בתערוכה, מופתית ככל שתהיה, עשויה להיות אידאלית.

על מנת לטעום יין באופן רציני, לשיטתי, יש להקדיש לכל בקבוק לא פחות מ-24 שעות, לבחון את השינויים בו במהלכן ו'להקשיב' לו ככל שהוא דורש (לעתים טעימה תתארך עד לא פחות משבעה ימים, ביינות המיועדים לשימור ארוך ו/או במקרה של יינות המתפתחים לאורך זמן רב, כמו היין הכתום של יעקב אוריה, "אלפא אומגה").

יחד עם זאת, במציאות בה למעלה מ-300 יקבים מייצרים לא פחות מ-1500 יינות שונים בכל שנה, זה בדיוק המקום לסקור מספר רב של יינות ולהעמיק את המחקר ביקבים הרלוונטיים בשלב מאוחר יותר.

מה אני בעצם מבקש?

אני יודע שזו בקשה חריגה, אבל פעם אחת בשנה בניגוד גמור לכל מה שלימדו אתכם/ן על טיפוח עצמי – השאירו את הבישום מחוץ לתמונה.

ריח הבושם (טוב ככל שיהיה) מפריע להבחין בניחוחות היין. הוא מתגבר עליו, ממסך אותו ומקשה מאוד על הטעימה. באירוע יין מכובד היין אמור לקבל את תשומת הלב (ואת המלאכה החשובה של איתור חתן/כלה אנא השאירו לאירועים אחרים).

ו..כן, אני מעדיף ריחות גוף על מלחמה מתמדת בשאנל 5. מקלחת מקדימה ושימוש בדאודורנט (רצוי ניטרלי ככל האפשר) יספיקו בהחלט.

ניסיתם פעם להקשיב למישהו בסביבה הומה? הצלחתם לקלוט מה הוא אומר אילו דיבר בשקט בסביבה רועשת? זה הרי בלתי אפשרי. כך גם לגבי יין, ברוב המקרים הוא אינו צועק ואת מה שיש לו להגיד הוא אומר בלחישה.

כבדו את האנשים המאזינים לו – הנמיכו את הווליום של השיחה. זה יעשה את כל הסיפור הרבה יותר נעים. תרבות יין כוללת גם תרבות שיחה.

אתם נורא רוצים לטעום גם את היין בדוכן היקב המבוקש, אתם לא היחידים. תור ארוך עומד לפני הדוכן. מה הבעיה? חיתוך קטן משמאל, מרפק קטן ימינה ואתם שולחים יד ארוכה לראש הרשימה.

כן, זכיתם להגיע לפני כולם, אולי גם הספקתם לגמוע יותר יין בסופו של יום, אבל שכחתם כמה אתם שונאים שעושים לכם את אותו הדבר בדיוק בתור בסופרמרקט, בבנק ועל הכביש.

אז מה היה לנו שם?

היקבים בישראל ממשיכים להתפתח, מגבשים סגנון, גדולים כקטנים מראים סימני עקביות ויציבות, אבל עדיין ניתן למצוא לא מעט יקבים המגישים בגאווה כמות נכבדת של יינות פגומים.

אני לא מדבר על יקבים בהם יין בודד מתוך עשרה מציג פגם קטן ולא בולט במיוחד, זה כמובן עלול לקרות והדבר בר סליחה, בעיקר כשהיינן יודע היכן טעה ויעשה ככל שביכולתו להפיק לקחים לקראת הבציר הבא, אלא על יקבים המציגים רפרטואר רחב של יינות שגם עציצים לא הייתי משקה עמם.

מצאתי בשפע יינות מחומצנים, נגועי ברטנומייסיס (ברט), בעלי מינוני יתר של חומצות נדיפות ושאר מרעין בישין.

מצאתי גם יחס ישר בין היקבים המציגים יינות אלה לבין מחירים גבוהים. אני חושב (ומקווה) כי התופעה הזאת תחלוף ככל שהצרכן הישראלי יהפוך לביקורתי וחד יותר ביכולת האבחנה שלו בזיהוי אותם פגמים.

כמובן שלא אנקוב בשמות אותם יקבים, זה לא מתפקידי, אך ממשיכה להטריד אותי שאלה אחת ללא מענה- איך הם לא מתביישים?..

אם מוכרחים להיכנס להשוואה בין היקבים הגדולים לקטנים, אז את רוב התעוזה אפשר למצוא בקרב המוצלחים שביקבים הקטנים ואת היעדרה בעיקר בקרב היקבים הגדולים, אבל גם אצלם מתחיל להתעורר ניחוח של חדשנות.

יקבים גדולים ויקבים קטנים, אם כך, אלה המונחים בהם אני משתמש, בעיקר מפני שהסופרלטיבים הישנים: "יקב מסחרי" ו-"יקב בוטיק" הפכו יותר מגבילים ופחות ממצים. הרי לכולם יש שאיפות מסחריות, כל היקבים רוצים למכור את כל היין שהם מייצרים. והמונח "בוטיק" הפך שחוק, כי העובדה שהיקב קטן אינה מבטיחה את האיכות הגלומה במונח.

תבינו אותם, הקטנים מנסים להתברג אל רשימת היקבים הנחשבים, כשהגדולים נאלצים לקצץ בעצמם את הכנפיים, להיות פחות נועזים ויותר 'נחמדים' על מנת למצוא חן בעיני קהלים יותר גדולים.

יוצא מן הכלל מקרב היקבים הגדולים הוא "רקנאטי", שם רואים יקב גדול יחסית, אשר שואף להוביל, להעז ובחלק מיינותיו גם לקבוע דעה. אולי זה לא מפתיע כשהיינן הראשי עד לפני זמן קצר היה עידו לוינסון והנוכחי קובי ארביב, שניהם בעלי יקבי בוטיק קטנים ומוצלחים ("גראז' דה פפה" ו-"מיה לוצ'ה" בהתאמה), רקנאטי של השנים האחרונות מסתמן כחממה לייננים.

אני לא יודע אם זו גם המגמה ביקב תבור, אבל ניצנים ראשונים לגישה דומה אפשר למצוא בשני יינות חדשים בארסנל היינות של היקב, ה-מרסלאן 2013 וה-טאנט 2013.

גם ביקב ירושלים מתחילה גישה דומה, סם סורוקה היינן מתחיל להשפיע באופן חיובי מאוד על יינות היקב, עם ה-יובל 2016, יין כתום חדש המבוסס על ענבי אמרלד ריזלינג, פרנץ' קולומברד ומעט ענבי מוסקט, לא יין גדול, אבל מאוד נגיש, גם במחירו (כ-60 ש"ח לצרכן), כך הוא עושה גם עם ה-גיוורצטרמינר 2016 כשהוא מוציא אותו במחיר דומה ובגרסה מאוד ראויה של יין יבש.

יינות ראויים לציון

כאלה מצאתי לא מעט (ובטח גם פספסתי כמה), הנה רשימה של אלה שכדאי לשים אליהם לב, אני לא הצלחתי שלא:

יקב יפו

גוורצטרמינר 2016 – חדש וחמוד להפליא. עומד במקום טוב במרכזו של סרגל התמורה למחיר.

יקב שטו גולן

גשם אדום 2014 – היין זכה לתרגום עברי ל GSM הלועזי (גש"ם), אך בשנת הבציר הזו הוא מורכב מגרנאש ומורבדר בלבד (ללא סירה), יין טוב, מאוד נעים לשתייה.

אליעד 2014 – גם יין הדגל של היקב ראוי לציון, בלנד מעניין של קברנה סוביניון וטוריגה נסיונאל. תחושה של מעט בשלות יתר, אך למרות זאת זהו יין מאוד מעניין ומאוד מרשים.

יקב סוסון ים

פיור שנין 2015 – האח הצעיר של "ג'יימס" מהכרם הבוגר, שלא מתבייש להצהיר על גילו הצעיר של הכרם והופך את החיסרון ליתרון בולט, עם יין רענן, מעט חצוף ופשוט טעים, בלי להתחנף במתיקות יתר בפורמט המקובל לכיוון קהל יותר צעיר. זה יין שיכול להוות שלב ביניים גם לאנשים שחוששים מיינות לבנים רציניים.

ג'יימס 2014 – מרשים, שם מודגשים יותר טעמי החבית (9 חודשים) ומאפייני הזן בולטים גם הם, אולי בזכות הכרם הוותיק (בן 40, כבר לא ילד, בטח בקנה מידה מקומי).

גראנש 2013 – כשהחומציות הגבוהה וטעמי הזן בולטים, למרות שהות של 22 חודשים בחביות.

קונואה 2014 – יין חדש. עבורי זו טעימה ראשונה של יין מהזן הזה. סימנתי לעצמי לחזור אליו, ממליץ גם לכם לעשות את אותו הדבר.

רומיין 2013 – בלנד של גראנש, סירה, מורבדר, סנסאו וקונאה. יין שמצליח להרשים ולענג בכל מובן.

יקב בר מאור

לילית 2014 – מעט תוקפני, אך חומציות טובה ואפטר טייסט ארוך מאוד מאוד (ונעים לא פחות) מספקים את התמורה.

תמוז 2014 – המורכב מענבי מרלו, קברנה סוביניון ומרסלאן, באמצעותם מתקבל יין מאוד מאוזן, עם חומציות טובה וטאנינים נוכחים, אך מתאימים מאוד לגוף היין ולעצמת הטעמים.

יקב קפסוטו

היקב הציג מספר יינות טובים, אך בלט ביניהם –

מרקו 2014 – שהראה שהוא ממשיך להתפתח בלי הפסקה. אני מאוד סקרן לגלות כמה טוב הוא יהיה במהלך השנים הקרובות.

יקב כהנוב

קריניאן 2012 – שלא מתבייש במאפייני הזן.

יקב קובננט (סדרת Blue C):

ויונייה 2016 – עם חמיצות טובה ואפטר טייסט ארוך,

רוזה 2016 – מענבי סירה מצטרף לרשימת הרוזטים האמיצים. לא אדמוני ולא מתוק, אלא ורוד ויבש, עם חומציות שמונעת ממנו ללכת לאיבוד לצד מגוון מנות רחב.

סירה ויונייה 2015 – שמשך את תשומת ליבי אף יותר מהשניים שקדמו לו. היחס בין הזנים יוצר סינרגיה ויין הגדול מסך מרכיביו.

יקב כרמיזן

חמדני גנדלי 2015 – יין לבן שלא מתבייש בחמיצות, מרירות עדינה ואיזון נפלא של טעמים.

בלאדי 2014 – יין אדום מענבים שהיו מוכרים בשם "זאני" בעבר, ועל שמו קרוי היקב כולו, וכיום עונה לשם החדש "בלאדי", לאחר שאפיון גנטי שלו זיהה כי זהו זן מקורי לאזורנו, זהו יין קליל יחסית לשתייה וארומות רעננות שאינן דומות לאלו של אף ענב יין אחר.

השפעות של האסכולה האיטלקית, שם רכש פאדי בטרשה, היינן, את רזי המקצוע.

יקב וורטמן

שפייה לבן 2015 – אחוז אחד פחות מלהפוך לסוביניון בלאן זני (84%) עם ענבי סמיון (16%). מינרליות משולבת חומצות טובה, אפטר טייסט בינוני באורכו אך נעים, מרירות מינימלית ונאמנות לזנים המרכיבים אותו.

פומה בלאן 2015 – סוביניון בלאן ועשרה חודשי חבית, המציגים נאמנות לטעמי הזן, אפטר טייסט חצי ארוך ואיזון בין פרי לעץ מושלם. יין לא מאוד נקי, אך בהחלט מצוין.

יקב גרוס

אוניקס 2013 – שמוכיח גם הוא כי יין בכשרות הבד"צ יכול להיות גם מאוד כשר וגם מאוד מוצלח.

בלק אוניקס 2013 – עושה רושם מבטיח, אבל בעיני עדיין מוקדם מליהנות ממנו באמת.

יקב גוש עציון

סוביניון בלאן 2015 – שאינו נופל מאחיו המיובאים ומראה ללא מעט יקבים כיצד כדאי לטפל בזן הזה.

קברנה פרנק 2013 – שהוא לא פחות מנפלא.

יקב נעמן

קברנה פרנק 2014 – מצוין.

קברנה סוביניון גראנד רזרב 2013 – מהסוג שנגמר מהר מדי (או שהכוס ספגה חלק נכבד מהיין, ברור, הוא הרי גם צבע אותה היטב תוך כדי ספיגה…).

יקב דרימיה

קברנה סוביניון 2013 – אשר שומר על הסגנון והטעמים של אחיו מהשנה הקודמת (ק.ס 12'), עם התמהיל הארומטי של הקברנה הקלאסי המשולבים בו ריחות וטעמי המנטה/ אקליפטוס/ זוטה לבנה. תענוג של יין, דווקא לחובבי היינות הרכים יותר, מרובי הרבדים.

יקב אהרונוף

סוביניון בלאן  2016 (דוגמת חבית) – שענביו גודלו באזור דלתון, מחצית מהיין שהה בעץ אלון משך שמונה חודשים. עושה הרושם שהיין הזה יהיה מדהים. אני אסייג רק כי מדובר בטעימת חבית ולעצמי אני רושם כי כדאי יהיה לטעום אותו שוב, לאחר הבקבוק.

יקב מוני

היקב מראה כי הוא צלח את תחלופת היינן (לא עניין של מה בכך), ששון בן אהרון מצליח להוציא תחת ידיו ארבעה יינות עם תמורה מלאה למחיר:

שס"ק 2015 – שרדונה, סמיון וקולומברד.

גוורצטרמינר 2016 – חצי יבש.

קלרט 2014 – זני בורדו.

שס"ק אדום 2015 – שירז, סירה, ק.ס.

יקב גת שומרון

היקב מצטרף לרשימת היקבים שכדאי לשים אליהם לב עם

פטיט וורדו 2012 – היין שהה 30 חודשים בחביות ותסס על שמרי בר.

יין "גדול" ומאוד מרשים, לא מהזולים (כ-150 ש"ח), אבל היין הזה מעיד על סגנון חדש עבור היקב, כזה שאיני יכול אלא לברך עליו. כל הכבוד ליאור!

יקב מאור

סירה 2010 – מכרם תל פארס, 24 חודשי חבית והענבים מהכרם הנפלא הזה, הופכים אותו ליין מאוד מרשים.

יקב רמות נפתלי

קברנה סוביניון 2013 – שהוא המשך ישיר לזה של 2011 וזו מחמאה של ממש.

הוא גם הרס לי את היום, כשהוא נתן לי לטעום יין נוסף שלו, ברברה מרלו 2014, שהיה קרוב למושלם ומיד לאחר מכן סיפר לי שהיין לא ישווק בישראל.

יקב אשקר

שירז 2014 – מוצלח, אבל למעלה מכך הציג סגנון ייחודי וטביעת אצבע המדברת בשפה מאוד נשית ועדינה, היינות שלו אינם צועקים בקול רם או מנסים להרשים אותך, הם נטולי מניירות וסומכים עליך שתבחין בהם. זה יין שלא מנסה לתפוס את מרכז הבמה, אלא משתלב. לא הפתיע אותי לגלות שהוא כבר עובד בכמה מסעדות.

כדאי להמשיך לעקוב אחר היקב גם בהמשך. פייר, התרגשתי למצוא יקב מעניין שלא הכרתי קודם לכן.

יקבי בנימינה

אודם 2012 – סירה 95% ו-5% ויונייה עם 16 חודשי חבית, מסדרת אבני החושן, מעט טאני מדי, אבל לא רע בכלל.

תרשיש 2012 – מסדרת אבני החושן, ראוי לציון. זהו קברנה סוביניון גלילי קלאסי, מעט מריר מדי, עם אפטר טייסט מעט קצר מדי, אבל יין לגמרי לא רע המספק תמורה טובה למחיר.

מירב 2014 – היה מעניין והביא שפע פרי ונגישות גבוהה (למרות 24 החודשים בהם שהה בחבית), הוא מבוסס על תמהיל ענבים מעניין הכולל פטיט סירה, מרסלאן ושירז (אני אוהב בלנדים משוגעים, אם זה לא היה ברור עדיין), אבל הטריד אותי האפטר טייסט שלו, שהיה ארוך אמנם, אך בנוסף לטעמי הפרי היה בו משהו מעט תרופתי.

יקב תבור

שחר 2015 – ריזלינג יבש, שהלוואי והיה מעט יותר יבש, אך הנאמנות שלו לזן הענבים הנפלא הזה שייכה אותו באופן כמעט אוטומטי לרשימה של הטובים.

סוביניון בלאן 2016 – שגם הוא מציג נאמנות גבוהה לזן הענבים, המון אשכוליות באף וחומציות נאה. אני אומר נאה, כי אילו היה מעט יותר חומצי יכול היה להיחשב משובח שבמשובחים, אך נדמה לי כי צוות היקב חשש שהקהל יקבל אותה בפחות אהבה והערכה מזו שלי.

טאנט 2013 – כבר הזכרתי אותו קודם לכן, כיין שאני מאוד מקווה שהוא הסנונית הראשונה למהפכה של ממש (הוא טוב מדי מכדי להיות רק גימיק). הוא מציג חומציות טובה מאוד וטאנינים עזים, היקב מציג אותו כזן הענבים שהוכח מדעית כי הוא "שיאן הבריאות" מבחינת הרכבו הכימי (אולי טאנינים הם המרכיב הביוכימי היחיד אותו בדקו), אך על אף עזות הטאנינים בו, הם מתקבלים בברכה והם מתפוגגים בפה במהירות, יחד עם המרירות הקלה שבחובו. זה יין מקורי, ייחודי, טעים ומעניין כאחד. אחת ההפתעות הנעימות של התערוכה. יינני היקב – שיחקתם אותה.

מלכיה 2013 – הוא יין מוצלח. 100% קברנה סוביניון, פרי איכותי ו-18 חודשי חבית, עם חומציות טובה וטאנינים מהסוג שגם נוכחות עזה שלהם אינה גורמת למועקה. הוא אמנם סולידי ואינו מלהיב, גם בגלל שהאפטר טייסט שלו אינו גומע מרחקים, אבל הוא עשוי טוב והוא מתאים למגוון רחב מאוד של חובבי יין.

איתי להט

להט אדום 2015 – סירה 85% וקברנה סוביניון 15% מכרם אורטל שבצפון רמת הגולן. זהו יין שאי אפשר להתעלם מכמה שהוא נקי ואי אפשר שלא להשתמש בו כבטיעון מנצח להתאמתם של זני עמק הרון לישראל.

כיבוי אורות

ביליתי יומיים במסגרת התערוכה, ידעתי מראש שלא אספיק לטעום את הכל אז החלטתי מראש להקדיש את מרב זמני לטעימת היינות הישראליים ולוותר על רוב היינות המיובאים.

שמרתי על ריכוז, העליתי על הכתב סיכומים והערות, לא הספקתי להגיד שלום לרבים מידידי (ובזו ההזדמנות – אני מבקש סליחה ממי שנעלב) ולמרות כל זאת לא הספקתי לטעום ולבקר בחלק מהדוכנים.

אז מה הפלא שאני מאוכזב שכיבו לי את האורות בסופו של יום. ודרך אגב, נדמה לי שישנן דרכים מכובדות ונעימות יותר לרמוז לכולם כל כך שהיום נגמר.

נשארתי עם טעם של עוד… גם בחסרונם של יקבים כמו טפרברג, ברקן, כרמל, יתיר, נטופה, הר אודם, כישור, גבעות, בזלת הגולן ואמפורה, שהציגו בשנים קודמות אך משום מה נעלמו ממפת התערוכה.

אבל חסר לי עוד משהו, אותו אפשר אולי להוסיף בשנה הבאה – יום נוסף לתערוכה.